הרהורים על הערך האפשרי של מוכנותו של פסיכולוג קליני שלא להבין בטיפול פסיכולוגי בפסיכוזה

"כי היכן ימצא האיש שבידו הוכחות שאין לערערן לאמיתותו של כל שהוא מאמין בו, או לשקריותו של כל מה שהוא פוסל, או האיש שיוכל לאמר שבחן עד תום את כל השקפותיו ואת כל השקפות זולתו? מכיוון שבמצב המתחלף הזה של פעולה ועוורון שבו אנו שרויים, בהכרח אנחנו מאמינים בלא ידיעה, ולעיתים קרובות מטעמים קלושים ביותר, מן הראוי שנקפיד ונטרח יותר להשכיל את עצמנו מאשר להצר את צעדי זולתנו".

(דיויד יום. עמ' 173).

דקונסטרוקציה וביקורת ספרות

את ספרו 'דקונסטרוקציה' פותח כריסטופר נוריס בפסקאות הבאות:
"גם הספרות וגם הביקורת – ההבדל בינהן חמקמק – נידונות (או זוכות) להיות תמיד השפה הקשיחה ביותר, ולפיכך הבלתי מהימנה ביותר, אשר לפי מונחיה האדם מכנה ומשנה את עצמו." (דה-מאן 19,1979 ).

"משפט זה מאת המבקר פאול דה-מאן הוא דוגמה טובה לסוג של חשיבה על הספרות, המכונה כעת דקונסטרוקציה. הוא משופע במין פאראדוקסאליות, אשר חשיבה זו מפעילה לא רק בטקסטים ספרותיים, אך גם בביקורת, בפילוסופיה ובכל צורות השיח, וצורתה שלה בכלל. מה זאת אומרת לדחות את ההבחנה בין ספרות לביקורת כאשלייה סתם? כיצד יכולה שפה להיות מקור הידיעה 'הקשיחה ביותר' ובד בבד 'הבלתי מהימנה ביותר'? באיזה מובן יכול אדם 'לשנות' את עצמו על-ידי תהליך של מתן שם, המתאפשר איכשהו באמצעות חוסר-מהימנות קשיח זה? אין אלו בעיות הנפתרות תוך כדי קריאה דייקנית יותר, או מתיישבות פשוט (כמו אמונה דתית) לכדי מערכת פאראדוקסים הנשענת על עצמה. אדרבה, הן פועלות… כטכניקה יעילה לגרימת בעיות; עלבון לכל הרגל מחשבה מקובל ונוח.". "הדקונסטרוקציה הינה מזכרת תמידית לקשר האטימולוגי בין 'crisis' ל- 'criticism'. (נוריס, 1988, 7).

אם כן, דקונסטרוקציה היא צורה של ביקורת ספרות (ואולי: צורת כתיבה על ספרות) הכופרת באחת מההנחות הבסיסיות של ביקורת הספרות, ולפיה בטקסט הספרותי מסתתרת משמעות כלשהי ותפקיד הביקורת הוא לחפש משמעות זו. הדקונסרוקטיביסטים סבורים שספרות וביקורת ספרות שתיהן פעולות כתיבה, שאין בינהן הבחנה מהותית. טישטוש ההבחנה בין ספרות לביקורת ספרות הופכת את תפקיד המבקר למוגדר הרבה פחות ובאותו זמן מאפשרת לו חופש ואפשרויות כתיבה שההבחנה המקורית מנעה ממנו. נוריס מצטט את הארטמן. דקונסטרוקטיביסט אמריקני חשוב:

"סבורני כי זהו המקום שאנו מצויים בו עכשיו. הגענו לתקופה העשוייה לערער אפילו את קדימתם של טקסטים ספרותיים כלפי טקסטים של ביקורת הספרות. חוקרים את לונגינוס ברצינות דומה לטקסטים הנשגבים שהוא מפרש; ז'אק דרידה על רוסו מעניין כמעט כמו רוסו". (שם, 92).

דקונסטרוקציה, מבית מדרשו של ז'אק דרידה, כופרת לא רק בהנחות היסוד עליהן מושתתת ביקורת הספרות. היא עושה דבר דומה עם כל טקסט בו היא דנה. בצורת כתיבה זו נעשה נסיון לחשוף ולערער את ההנחות עליהן מתבסס הטקסט הנדון ולהראות כיצד אלו מגבילות ותוחמות אותו. לא פעם נעשה נסיון להראות כי הטקסט אינו עומד בהנחות היסודיות שלו עצמו, כאשר הן מוחלות עליו. הדקונסטרוקציה אינה באה לחשוף את המשמעויות המסתתרות בטקסט אלא דווקא את נקודות העוורון שלו. בכך יש כדי לערער את הטקסט מיסודו, אולם בה בשעה, גם לפתוח אותו ולהרחיבו מעבר למה שכלל קודם לכן.

עתה נשאלת השאלה – מה לכל זה ולטיפול פסיכולוגי בפסיכוטים? לוונסון מנסה להראות כיצד ניתן להשתמש ברעיון הדקונסטרוקטיבי בשיח טיפולי. להלן אציג דיון קצר, המקביל לדיון שלוונסון מציג במאמרו. להבדיל מהדיון של לוונסון הבוחן את הגישות השונות לפרוש בפסיכואנליזה, הדיון שאציג יבחן את הגישות השונות למושג ה'אמת' בפסיכואנליזה ואת ההתיחסויות השונות ל'הבנה'. אפתח בראיה של פרויד את הפסיכואנליזה כאמת מדעית.

פרויד – פסיכואנליזה כאמת מדעית

פרויד ראה במפעל חייו, הפסיכואנליזה, מדע ממדעי הטבע. כך, בספרו מבוא לפסיכואנליזה, הסיכום הסופי למפעלו, שכתב בשנת חייו האחרונה בלונדון, הוא טוען כי הדגש ששמה הפסיכואנליזה על הלא-מודע אפשר לה 'לתפוס את מקומה בין מדעי הטבע האחרים'. פיטר גיי, מחבר הביוגרפיה 'פרויד – פרשת חיים לזמננו', כותב : "היו שכינו את הפרויקט של פרויד ניוטוני, במידה רבה של צדק. הוא ניוטוני במאמציו לאכוף את כללי התנועה על חוקי הנפש… הוא ניוטוני גם בחיפושו אחר אפשרויות שניתן לאמתן באופן אמפירי." (גיי, 76,1988 ). הדר כותב: "פרויד ניסה ליישם בפסיכואנליזה את מושג האמת כפי שהוא נתפס על-ידי פילוסופים של המדע, דהינו, בתור הכרה נכונה ונאמנה של המציאות" (הדר, 83,1995 ). בהקדמה של וולף לסידרת ההרצאות 'מבוא לפסיכואנליזה' שנתן פרויד בין 1916-1917 (אותה הוא מכנה 'הפסיכולגיה הביולוגית של זיגמונד פרויד') הוא טוען: "בסיכומו של דבר ניתן לאמר, כי פרויד המשיך את מפעלו הביולוגי של דארווין בתחום הפסיכולוגיה. בעוד דארווין מגלה את הפילוגנזה הפיסיולוגית של אדם… הציג פרויד את הפילוגנזה הפסיכולוגית של בן-התרבות" (וולף, מתוך פרויד 1966, פרק המבוא).

תאוריה מדעית צריכה לעמוד בתנאים מסויימים. למשל – היא צריכה לתת הסבר לכל הממצאים האמפיריים שנאספו עד לאותו רגע ובמידה ונאספו ממצאים אמפיריים שאינם מתישבים עמה יש לוותר עליה או לשנותה. תאוריה מדעית נשפטת בקריטריונים של נכונות ואם יש ממצא אמפירי הסותר אותה היא אינה נכונה. כמדען פרויד ערך מספר רויזיות בתאוריה הפסיכואנליטית, בהתאם למה שהוא ראה כ'ממצאים אמפיריים' חדשים. בכל עת נתונה, הוא התיחס להסברים שמספקת הפסיכואנליזה לתופעות נפשיות כלהסברים נכונים העומדים בקריטריונים מדעיים. וולף מדגים היטב גישה זו. במבוא שלו הוא מדבר שוב ושוב על 'החוקים הנפשיים' אותם 'גילה' פרויד. כך למשל "בדייקנות רבה קבע פרויד את החוקים הפסיכולוגיים הספציפיים", ובהמשך "תהליכי הנפש המתוארים נתגלו ונבחנו על-ידי פרויד בעזרת המתודה האנליטית…".

עמדה זו כלפי התאוריה משפיעה מאוד על הטיפול. הדר מציין את השאיפה של פרויד שהטיפול יעמוד בקריטריונים מדעיים: "פרויד… רצה שהעבודה הטיפולית תהיה ניתנת להבנה שלמה ומלאה, שניתן יהיה להסביר מה גרם להשפעה כזאת או אחרת במהלך הטיפול, מה נעשה בו טוב ומה לא. לכן הוא גם קבע כללים ברורים מאוד ביחס לצורת הביצוע של הטיפול: אורך השעה הטיפולית יהיה 50 דקות לערך; תכיפות הפגישות תהיה 3-5 פעמים בשבוע… מעורבות המטפל תהיה מינימלית ותתמצה במתן פרושים מנוסחים בקיצור יחסי…" (שם, 20).

העמדה של פרויד כלפי התאוריה האנליטית כתאוריה מדעית, משפיעה גם על האופן בו המטפל תופס את עצמו ואת תפקידו, ומכאן גם על האינטראקציה מטפל-מטופל. המטפל האנליטי הפרוידיאני תופס את עצמו כמי שמחזיק באמת אודות נפש האדם. הוא יודע את האתיולוגיה הנכונה לנוירוזה של הפצינט ויודע מפני מה הפצינט מתגונן. הוא יודע שהשיחרור מהנוירוזה יגיע כאשר המטופל יקבל את האמת בה מחזיק המטפל – יגיע לתובנה. לבסוף, הוא יודע שהפרוש המתקן (האינטרפרטציה המוטטיבית), יביא את התוכן המודחק למודע, הפצינט לא יזדקק עוד להגנות הנוירוטיות ויוכל להכיר במציאות כפי שהיא, בלא לעוותה. מול מטפל יודע-אמת זה שוכב פצינט הנשלט על-ידי כוחות לא מודעים (תהליכים ראשוניים). דומה שדבריו של עמנואל ברמן אודות "היחס הפטרוני למטופלים שרווח בקרב דורות קודמים של אנליטיקאים" משקפים עמדה זו.

לוונסון מכנה את סוג הפרוש שנתנו פסיכואנליטיקאיים פרוידיאניים 'פרוש קאנוני' (כנסיתי). הוא כותב "בשימוש ימי-הביניימי שלה, הרמנויטיקה (תורת הפרוש) הייתה הכלי של הכנסייה ותפקידה היה לגלות את המשמעויות המרובות של כתבי הקודש למאמינים, קרי: המוקד היה גילוי משמעות הטקסט. אם אצטט את אומברטו אקו 'Non nova sed nova – אין דברים חדשים, אלא אותם דברים – הנאמרים שוב ושוב בנוסחים שונים'. הסמכות נתנה לגיטימציה לפרוש. אולם כיצד הסמכות יכולה לתת לגיטימציה לפרוש כאשר הסמכות מקבלת את הלגיטימציה של מהפרוש. this paradox is known, in hermeneutic circules, as the hermeneutic circule. לוונסון טוען כי 'הכללים לפרוש טוב ניתנו על-ידי שומרי-השער של האורתודוקסיה, ושומרי השער של האורתודוקסיה היו המנצחים…במאבק לכפות את הפרוש שלהם'. יש בדברים אלו צליל של מוכרות כואבת, לפחות עבור הפסיכואנליזה של תקופה מסויימת". (עמ- 8-9).

עבורי, אחת החוויות התדירות במפגש עם פצינטים פסיכוטיים (במחלקה אקוטית בבית-החולים) הייתה חוויה של חוסר הבנה. דומני שרבים יסכימו שלחוסר הבנה מקום מרכזי בחוויה הפסיכוטית. רבים מהפצינטים הפסיכוטים חווים את עצמם כלא מובנים על-ידי הסובבים אותם, ולא מובנים על-ידי עצמם. רבים מהסובבים את הפצינט הפסיכוטי חווים אתו כלא מובן ובכלל זה המטפלים שלו. ברצוני לאמר כמה מילים על הערך הטיפולי שעשוי להיות למוכנות של המטפל להכיר במגבלות הבנתו ובכך שהבנתו את הפצינט הפסיכוטי חסרה וחלקית וכן לנכונותו שלא לחתור להשגת הבנה בשיחות עצמן, ולהשאר, לפחות זמנית, בעמדה של חוסר הבנה בשיחות עם הפציניט הפסיכוטי ואולי אף בפסיכותרפיה בכלל.

רעיון זה עשוי להראות מופרך למדי. דומה שפצינטים פסיכוטים רבים זקוקים לנוכחות של מטפל המשדר שהוא מבין את המטופל, ומתוך כך יכול לעזור לו. עמדה כזו יכולה, למשל, לאפשר את קיומה המרגיע של הפנטזיה שיש מישהו המסוגל להבין את העובר עלי, הרוצה ויכול לעזור לי. היא עשויה לאפשר הכלה והחזקה.

כאמור לעיל, הדיון הדקונסטרוקטיבי מראה שבכל טקסט קיימים חורים, נקודות עוורות וסתירות.

ההגמוניה היחסית של הפסיכואנליזה הקלאסית של פרויד לא החזיקה מעמד זמן רב. אחרי אדלר ויונג הגיע זרם ארוך של תאוריות אנליטיות. המטפל המודרני ניצב בפני סידרה של תאוריות. רבות מהן מציעות הבנות שונות לאטיולוגיות של ההפרעות השונות, לתהליך הטיפול ולגורמים המרפאים בטיפול.